<h1>חדושי הר"ן — חולין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[חולין ב' ע"א] הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. דייקינן בגמרא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה ופי' רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין אותן משום דמועדין הם לקלקל תמיד כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו או ידרסו מעט ולא אדעתייהו דהני אחרים שרואין אותם. וא"ת הא מסיפא שמע' מינה דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה אלמא אע"פ שאחרים רואין אותם דיעבד אין לכתחלה לא דודאי האי וכולן ששחטו לכולהו אמוראי דגמרא אחרש שוטה וקטן קאי דלאביי ורבא ורב אשי ודאי ליכא למימ' דקאי אלא עלייהו ולרבא בר עולא ולרבינ' נמי דאמרי דקאי למר אטמא במוקדשין ולמר אשאין מומחין א"נ אשאין מוחזקין דהיינו לומר דאף עלייהו קאי כי היכי דליקום להו שפיר לישנא דוכולן אבל מ"מ חרש שוטה וקטן לא נפקי מכללא. וראיה לדבר מדאמרינן עלה בגמ' מאן תנא דלא בעי כוונה בחולין וכדפריש עלה רש"י ז"ל. וכיון דלכולי עלמא האי וכולן אחרש שוטה וקטן קאי למה ליה לתנא לשנויי לישניה ולמיתני שמא יקלקלו לאשמועינן שאין מוסרין להם חולין לכתחלה מסיפא שמעת מינה. י"ל אין הכי נמי אלא אורחיה דתנא הוא למתני כי האי גוונא אין עושין לכתחלה ואם עשה כשר והכא נמי ה"ק חוץ מחרש שוטה וקטן שאין שוחטין לכתחל' לעולם שמא יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד. והא דאמר רבא זאת אומר' גבי לישנא דשמא יקלקלו לאו למימרא דלא שמעינן לה אלא לפרושי לישנא אתא. ור"ת ז"ל פי' רישא וסיפא תרתי מילי נינהו דרישא תנא שמא יקלקלו לאשמועינן שאין מוסרין להם חולין לכתחלה כשאין אחרים רואין אותם להתלמד וע"מ לנבל שמא הרואה שאנו מוסרין להם חולין לכתחלה יהא סבור שאפילו אין אחרים רואין אותם שחיטתן כשרה. וסיפא תנא דבאחרי' רואין אותם שחיטתן כשרה אבל לכתחל' אין מוסרין להם מן הטעמים שנתפרשו למעלה. ותמיהני א"כ היכי שייך לישנא דאין מוסרין להם חולין לכתחלה הוה ליה למימר זאת אומר' אין מוסרין להם חולין מאי לכתחלה הא באין אחרים רואין אותם אפילו בדיעבד פסולה. ונראה לי דה"ק זאת אומר' דליכא שום צד שיהיה מותר למסור להן חולין לכתחלה דעל מנת לאכול באחרים רואין אותן לא שרי לכתחלה וע"מ לנבל בלא אחרי' רואין אותן נמי אסור הילכך ליכא שום צד שיהא מותר למסור להן חולין לכתחל' אבל בדיעבד מיהא באחרים רואין אותם שרי.
<h2>דף ז:</h2>
[חולין קכ"ב ע"א] שמא יעשה עורות אביו ואמו שטוחין. ואם תאמר והא מת אסור בהנאה ואם כן בכולהו מתים נמי אסור. ויש לומר דאלומי אלים לקושיא דאפילו בשאר מתים נמי איכא איסורא אלא דאביו ואמו איכא איסור טפי שחייב לכבדן בחייו ובמותו. ואם תאמר ואם כן והיאך עושין ממנו שטיחין. ויש לומר שיש שאינן חוששין לאיסור וחוששין לטומאה כדי שלא יתרחקו מהם בני אדם. ויש שתרצו שכל דבר מן המת שגזעו מחליף ואינו מטמ' אינו אסור בהנאה. והיינו דאמרינן בברכות דין גרמא דעשיראה ביר. ושן הוה שגזעו מחליף ואינו מטמאתו ולאו מילתא היא דהתם מאי הנאה הוה ליה מיניה. ועוד קשיא דהא שער שאינו מטמא ונחלקו בו בשלהי פרק קמא דערכין [ז' ע"ב] אם הוא אסור בהנאה ועוד דהא בלישנא בתרא בפר' דם הנדה אמרינן דעור אין גזעו מחליף כעצם והילכך אסור בהנאה. אלא מחוורתא כמו שאמרנו למעלה דחמירא להו טומאה. והרמב"ן ז"ל תירץ דעור אביו ואמו משום חבתן הוא מפשיטן ומקיימן בידו לספוד עליהם (ושוטחין) [ושטוחין] לפניו ויש בו אסורא משום מלין מת ואינו קוברו ובזיונא נמי הוא. והכא קאמר גזרה שמא יפשיט עור קרובין לספוד עליהם ויבא לאחר זמן לעשות מהן שטיחין או הוא או אחר שנושאן ואינו מכיר בהם שהן של אדם.
<h2>דף יט:</h2>
[חולין ק"ו ע"א] נטילת ידים לחולין עד הפרק לקדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק. זו היא גרסת רש"י ז"ל. ופי' לחולין עד לפרק פרק שני של אצבעות לתרומה עד לפרק פרק שלישי שהוא סוף פיצול אצבעות לקדוש ידים ורגלים במקדש אינו אלא עד סוף פסת יד דאמרינן התם [ערכין י"ט ע"ב] האומר משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מים עד מרפקו כלומר עד תחלת עצם הזרוע הנקרא מרפק שטפי מהני ליכא למימר שאי אפשר שיהיה בלשון יד הזרוע כולו אלא ודאי עד תחלת מרפקו קאמר ופרכינן עלה מהא דתניא לקדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק כלומר והתם כתיב ידים ואפ"ה לא בעי קדוש אלא עד לפרק אלמא דהאי פרק דהכא הוא מקום חבור היד עם הזרוע. ורב ששת דקאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא מיקל היה מן הברייתא כדברי רש"י ז"ל ואפשר שברייתא אחרת היה יודע כדבריו או שהיה שונה ברייתא זו כך. אבל בנסחאות גרסא אחרת דגרסי הכי קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק ולפי גרסא זו קשיא אי תרומה חמירא מחולין כדברי רש"י ז"ל האי תנא מאי קא חשיב אי מלמטה למעלה קחשיב הוה ליה למנקט קדוש ותרומה וחולין לפיכך כתב הרמב"ן ז"ל דהחמירו בחולין טפי מבתרומה והאי תנא מלמעלה למטה קא חשי' והכי מוכח בירושלמי דאמרינן התם לתרומה עד לפרק לחולין עד קשרי אצבעותיו דהיינו פרק שלישי וכיון שכן פרק דתרומה היינו פרק שני דליכא למימר סוף פסת יד דהיינו שעורא דמקדש כדאוכחנא מההיא דפ' משקל עלי. ומאי דאחמרו בחולין טפי מבתרומה היינו משום שכיון שהכהנים זריזין הם אין צריך להחמיר עליהם וכדאמרינן לקמן התירו במפה לאכול תרומ' ולא התירו במפה לאכול טהרות ולפ"ז בריית' מלמעל' למטה קא חשיב. למקדש עד לפרק דהיינו סוף פיסת היד לחולין עד לפרק דהיינו פרק שלישי לתרומה עד לפרק דהיינו פרק שני. ושמואל אומר בין לחולין בין לתרומה לחומרא שהיה מחמיר לתרומה עד פרק שלישי כשיעור חולין. וקי"ל כשמואל דהא ר' אמי ור' מיאשא ור' יהושע בן לוי קיימי כותיה. בין לשיטה זו בין לשיטת רש"י ז"ל שנטילת ידים לחולין היא עד סוף פצול האצבעות וכן דעת הראב"ד ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב שמדברי (ר"א) [ר"ח] ז"ל נראה שנטילת ידים לחולין עד סוף פסת היד ואין השמועה עולה יפה לפי אותו פירוש, ולענין מים אחרונים כתב הרשב"א ז"ל שנוטל עד פרק שני ודיו לפי שאין המאכל יורד למטה מאותו פרק.
